מקרה דנקנר - על אדונים ומשרתים

יוסי הדר |   20:08 ,20.04.13    

אנחנו נמשיך לשלם את המשכנתא ולהיאנק תחת עול ההלוואות המכביד; לנוחי ועמינח הייאוש תמיד יהיה יותר נוח

העסקה המגונה שנרקמה במחשכים בין רקפת רוסק עמינח לנוחי דנקנר למחיקת חובו של דנקנר בהיקף של לא פחות ממאה וחמישים מיליוני שקלים, לא הפתיעה במיוחד, כמו שהוכיחה שוב את מה שרובנו יודעים : גם בישראל 2013 יש אדונים ויש משרתים. ויובהר מיד, איני מתכוון להטיף חלילה לשוויון כלכלי המנוגד מטבעו לחירות הבסיסית, אלא שיש לתת את הדעת לתחרות הוגנת. התחרות רצויה, ויש להמשיך ולטפחה כל העת , אך עם זאת יש לשאוף כי בהישמע יריית הפתיחה, יזנקו כולם מאותו קו הזינוק עד כמה שניתן, ובמילים אחרות - שוויון הזדמנויות, בלא אפליה, לא גלויה, ולא סמויה ומובנית.

לאזרח במדינה הדמוקרטית המחויב לפעול למען הכלל, ראוי שתינתן לפחות הזדמנות שווה כאשר הוא מבקש לקדם עצמו ולשגשג, וכן, גם כאשר הוא מבקש ליטול הלוואה. לאזרח המחויב לשלם מיסים ולשרת בצבא, מגיע בדין שוויון בפני החוק. נכון לכתיבת שורות אלה כבר דווח על ביטול העסקה, אלא שלענייננו ביטול זה בטל בשישים, משום שלעת עתה לא נראה כי יש שינוי של ממש בשיטה הנפסדת של תספורות מכל הסוגים , של בעלי אגרות חוב או של הבנקים.

אהבתי את הטרמינולוגיה של רוסק עמינח וחבריה הבנקאים מדושני העונג. "חוב אבוד" כך כינו את חובה של חברת גנדן לבנק לאומי. האזרח הקטן הנאנק תחת עול המשכנתא, המתקשה לפרנס את ילדיו ולחיות בכבוד, זה הנוטל הלוואות לכיסוי המינוס האימתני, אפילו לא חשב על הפטנט הזה. בסה"כ ביקש הקלה, פריסה נוחה לחוב של כמה אלפי שקלים, מעט חמלה, אך ללא הועיל . מנהלי הבנקים האטומים זרקו אותו באכזריות אין קץ לרחוב הקר אבל וחפוי ראש, מושפל . את חובו לא הגדירו כ"חוב אבוד", אבל את משפחתו הפכו למשפחה אבודה. המדהים והמקומם הוא, שאלה המזדרזים לעקל ולהחרים את רכושם של הנדכאים, כלל לא העלו על דעתם חלילה, לחלט את ביתם או מטוסם הפרטי של הטייקונים, אלא מיהרו להכריז כי מדובר ב"חוב אבוד".

לכן כל אלה המדברים גבוהה גבוהה על שוויון בפני החוק, שלא לומר על שוויון הזדמנויות, רק זורים חול בעיני הציבור, ומפיצים בליל סיסמאות נבובות וריקות מתוכן. מקרה דנקנר מעלה הרהורים נוגים על הדמוקרטיה הליברלית האמיתית, ומחשבות מדאיגות על קיומה של אוליגרכיה כלכלית. לדאבוננו זה קורה לא רק בכלכלה. גם מערכת המשפט בישראל אינה שוויונית, וחוטאת פעמים רבות בעיוות דין משווע, בפרט כאשר אלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם מתקשים להיאבק בדורסנות המתלהמת של מי ששלטון החוק בגרונם, ואינם יכולים לשכור עורכי דין בכירים יקרים ומקושרים. הוא הדין גם בנוגע למערכת הפוליטית שבה רק מי שהממון בידו יכול להיבחר בפריימריז במפלגות. אין כאן באמת שוויון בפני החוק, ואין כאן באמת שוויון הזדמנויות. גם אם נהיה נבונים וחכמים יותר מאותם אדונים, גם אם נדע טוב יותר את התורה, מבלי חתירה לשוויון הזדמנויות, לא נוכל לתרגם באמת את יכולותינו.

מקרה דנקנר שב ומזכיר לנו את האמת המרה על אדונים ומשרתים, על בעלי הון ובכירי ממסד שחברו אליהם, ועל מעמד חוטבי העצים ושואבי המים. גם אם נמשיך להשתעשע באייפון ובאייפד , לערוך מסע קניות בקניון השופע, ואפילו לנסוע במכונית פועלים חדשה, יהיה זה לכל היותר, הלחם והשעשועים שהעניקו לנו בטוב ליבם אותם אדונים. אנחנו נמשיך לשלם את המשכנתא ולהיאנק תחת עול ההלוואות המכביד, לנוחי ועמינח הייאוש תמיד יהיה יותר נוח.