המעוז האחרון

יוסי הדר |   06:43 ,17.06.13    

בעקבות המעקב אחר אזרחים בארה"ב - המעט שנותר לנו הוא מחשבה חופשית

"האדם נולד חופשי אך בכל מקום כבול הוא באזיקים" (ז'אן ז'אק רוסו)

לשווא ננסה להימלט מאימת הטכנולוגיה. הטכנולוגיה המעתירה הטובה והמיטיבה, שעשתה פלאות בחיי בני אנוש, היא גם האיום הגדול על פרטיותנו ,והיא זו העלולה ליטול מאיתנו צלם אנוש.
הפרסום כי הממשל האמריקני עוקב אחרינו גם באמצעות ענקיות האינטרנט גוגל פייסבוק ושכמותן, וההדים שעוררה חשיפתו של אדוארד סנודן איש ה-CIA לשעבר, כי ארגוני הביון האמריקנים יכולים לצותת לשיחות הטלפון שלנו, לעקוב אחרינו ברשתות החברתיות ואפילו ליירט לנו את המיילים האישיים, הוסיפו עוד קמטי דאגה על מצחנו היגע ממילא. אלא שלמרבה הפלא הארץ לא רעשה, ואמות הסיפים לא רעדו. לא שמענו את זעקתם של ארגוני זכויות האדם, מחאה ציבורית לא קמה, והמהומה התקשורתית הראשונית כבר שככה לה. הפור נפל. דווקא החשיפה הסנסציונית של סנודן ושוויון הנפש כמעט, שבא בעקבותיה מעידים כי הקרב הוכרע. נפלנו חלל ברשת שסיממה אותנו, וכעת אנחנו חשופים ללא פחות מאיום קיומי, גם אם במובן אחר מזה שלו הורגלנו.

"אל תיכנס לאינטרנט, אל תדבר בסמארטפון, או פשוט ברח לסיביר" כך התבטאו לאחרונה אנשי עסקים, פוליטיקאים ועיתונאים, תוך שהם מנידים ידם בביטול בעקבות חשיפת מימדיו של האח הגדול. הביקורת שהושמעה נראית להם מיותרת שלא לומר צדקנית. אלא שאין לאן לברוח חברים ! אפילו לאזורים הנידחים בניו זילנד נטולי קליטת האינטרנט, כבר שילחה גוגל בלוני הליום כדי לאפשר משם גלישה, ובתוך כך גם מעקב.

לאן שלא נברח ימצא אותנו האח הגדול , ויש לו דרכים משונות ונסתרות לחשוף אותנו כמעט עירום ועריה. רוסו המצוטט למעלה, אמנם לא גלש באינטרנט ולא עשה לאף אחד לייק. דבריו כוונו בעיקר נגד כבלי החברה הבלתי שוויונית ומגבלות החופש הפוליטי, אבל גם הוא, כבר לפני כשלוש מאות שנה התריע מפני הסכנות הגלומות בהתפתחות הטכנולוגית. היום אנחנו שבויים, לעיתים שלא מדעת במעגלי שעבוד. המעגל הראשון, הפנימי אם תרצו, הוא ההתמכרות. רובנו התרגלנו לטכנולוגיה ולקידמה שהיא מביאה איתה, ואיננו מוכנים לוותר על השימוש בה, גם אם הוא מצר את אופקינו והופך אותנו לצרכני מידע ולאו דווקא לצרכני ידע העומדים בפני אתגרים מחשבתיים. המעגל השני הוא השעבוד לתאגידי המדיה הדיגיטלית והמעקב שיש ביכולתם לנהל אחרינו, תוך כדי חשיפת פרטיותינו לכל דורש. המעגל השלישי הוא הממשלות, התאגידים עסקיים, וכל מי שנתונינו מצויים במאגריו, חשופים לאפשרות של שימוש לרעה.
האינטרנט לא לבד. יש לו ולנו עוד אחים גדולים. מצלמות המותקנות ברחובות, לווינים המרחפים באוויר, טכנולוגיות למעקב אחרי שיחות טלפון, איכון ואיתור מחזיקי טלפון, בעלי רכבים וכיו"ב, מאגרים ביומטריים ועוד כהנה וכהנה. הוא שאמרנו הקרב הוכרע, והצעדים שאנחנו מנסים כעת לעשות כדי להציל ולו במעט את פרטיותנו, הם טיפה בים, קרב מאסף. הסיבה למפלה הקשה היא לא רק הויתור בשל הצורך האמיתי בביטחון כדי להתמודד עם הטרור הרצחני, אלא האדישות. המחט התת עורית שהוחדרה בנו עם פריצתם של אמצעי תקשורת ההמונים, רק הלכה והגדילה את אחיזתה בחושינו עם בוא האינטרנט והטכנולוגיות המתקדמות, הרדימה אותנו , סימאה את עינינו. אנחנו משולים כעת לסהרורים שאינם חשים בסכנה, ועוד פותחים לרווחה את שערי העיר לכניסתם המאסיבית של המשעבדים החדשים.

כאן המקום להעיר בלי שמץ של ציניות כי באינטרנט ובטכנולוגיות המתקדמות גלומים יתרונות רבים ששיפרו היבטים רבים בחיינו ופתחו בפנינו אפשרויות רבות , אבל כל זה חייב להיעשות תחת מגבלות נוקשות, והימנעות מפגיעה בחירויות הפרט. ובכלל, מי אמר שקידמה היא רק טכנולוגיה , קידמה היא גם ערכים. חירות, יושר, אהבת החוכמה ושאיפה לצדק גם הן קידמה .

כעת נדמה כי בתהליך אבולוציוני מהיר למדי אנחנו כבר עושים דרכנו בתוך הקוראלס הדיגיטלי. אז מה יהיה בסופנו? המשך ישיר ומעורר פלצות לאח הגדול של אורוול ב-"1984" , הוא משטרת המחשבות. "אני חושב משמע אני קיים" אמר פעם דקארט. מצמרר לדמיין מה יקרה אם מישהו אחר יחשוב במקומנו, או חלילה יקרא את מחשבותינו. כבר היום מפותחות טכנולוגיות כאלה ואחרות בכיוון הזה . זהו כבר איום קיומי , ואם חלילה נפסיד גם בקרב הזה, ייפול המעוז האחרון ואנחנו נאבד כל צלם אנוש.

מקרה דנקנר - על אדונים ומשרתים

יוסי הדר |   20:08 ,20.04.13    

אנחנו נמשיך לשלם את המשכנתא ולהיאנק תחת עול ההלוואות המכביד; לנוחי ועמינח הייאוש תמיד יהיה יותר נוח

העסקה המגונה שנרקמה במחשכים בין רקפת רוסק עמינח לנוחי דנקנר למחיקת חובו של דנקנר בהיקף של לא פחות ממאה וחמישים מיליוני שקלים, לא הפתיעה במיוחד, כמו שהוכיחה שוב את מה שרובנו יודעים : גם בישראל 2013 יש אדונים ויש משרתים. ויובהר מיד, איני מתכוון להטיף חלילה לשוויון כלכלי המנוגד מטבעו לחירות הבסיסית, אלא שיש לתת את הדעת לתחרות הוגנת. התחרות רצויה, ויש להמשיך ולטפחה כל העת , אך עם זאת יש לשאוף כי בהישמע יריית הפתיחה, יזנקו כולם מאותו קו הזינוק עד כמה שניתן, ובמילים אחרות - שוויון הזדמנויות, בלא אפליה, לא גלויה, ולא סמויה ומובנית.

לאזרח במדינה הדמוקרטית המחויב לפעול למען הכלל, ראוי שתינתן לפחות הזדמנות שווה כאשר הוא מבקש לקדם עצמו ולשגשג, וכן, גם כאשר הוא מבקש ליטול הלוואה. לאזרח המחויב לשלם מיסים ולשרת בצבא, מגיע בדין שוויון בפני החוק. נכון לכתיבת שורות אלה כבר דווח על ביטול העסקה, אלא שלענייננו ביטול זה בטל בשישים, משום שלעת עתה לא נראה כי יש שינוי של ממש בשיטה הנפסדת של תספורות מכל הסוגים , של בעלי אגרות חוב או של הבנקים.

אהבתי את הטרמינולוגיה של רוסק עמינח וחבריה הבנקאים מדושני העונג. "חוב אבוד" כך כינו את חובה של חברת גנדן לבנק לאומי. האזרח הקטן הנאנק תחת עול המשכנתא, המתקשה לפרנס את ילדיו ולחיות בכבוד, זה הנוטל הלוואות לכיסוי המינוס האימתני, אפילו לא חשב על הפטנט הזה. בסה"כ ביקש הקלה, פריסה נוחה לחוב של כמה אלפי שקלים, מעט חמלה, אך ללא הועיל . מנהלי הבנקים האטומים זרקו אותו באכזריות אין קץ לרחוב הקר אבל וחפוי ראש, מושפל . את חובו לא הגדירו כ"חוב אבוד", אבל את משפחתו הפכו למשפחה אבודה. המדהים והמקומם הוא, שאלה המזדרזים לעקל ולהחרים את רכושם של הנדכאים, כלל לא העלו על דעתם חלילה, לחלט את ביתם או מטוסם הפרטי של הטייקונים, אלא מיהרו להכריז כי מדובר ב"חוב אבוד".

לכן כל אלה המדברים גבוהה גבוהה על שוויון בפני החוק, שלא לומר על שוויון הזדמנויות, רק זורים חול בעיני הציבור, ומפיצים בליל סיסמאות נבובות וריקות מתוכן. מקרה דנקנר מעלה הרהורים נוגים על הדמוקרטיה הליברלית האמיתית, ומחשבות מדאיגות על קיומה של אוליגרכיה כלכלית. לדאבוננו זה קורה לא רק בכלכלה. גם מערכת המשפט בישראל אינה שוויונית, וחוטאת פעמים רבות בעיוות דין משווע, בפרט כאשר אלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם מתקשים להיאבק בדורסנות המתלהמת של מי ששלטון החוק בגרונם, ואינם יכולים לשכור עורכי דין בכירים יקרים ומקושרים. הוא הדין גם בנוגע למערכת הפוליטית שבה רק מי שהממון בידו יכול להיבחר בפריימריז במפלגות. אין כאן באמת שוויון בפני החוק, ואין כאן באמת שוויון הזדמנויות. גם אם נהיה נבונים וחכמים יותר מאותם אדונים, גם אם נדע טוב יותר את התורה, מבלי חתירה לשוויון הזדמנויות, לא נוכל לתרגם באמת את יכולותינו.

מקרה דנקנר שב ומזכיר לנו את האמת המרה על אדונים ומשרתים, על בעלי הון ובכירי ממסד שחברו אליהם, ועל מעמד חוטבי העצים ושואבי המים. גם אם נמשיך להשתעשע באייפון ובאייפד , לערוך מסע קניות בקניון השופע, ואפילו לנסוע במכונית פועלים חדשה, יהיה זה לכל היותר, הלחם והשעשועים שהעניקו לנו בטוב ליבם אותם אדונים. אנחנו נמשיך לשלם את המשכנתא ולהיאנק תחת עול ההלוואות המכביד, לנוחי ועמינח הייאוש תמיד יהיה יותר נוח.