"הכל דיבורים" עם יוסי הדר

מתוך הפתיח לתוכנית - הכול דיבורים

ששודרה ביום ראשון בתאריך 29.12.2013

על פלורליזם וסתימת פיות

יוסי הדר

פרסום ראשון: 

19:10 ,29.12.13

החרמת פרופ' אומן - כישלון במבחן האומץ והיושר האינטלקטואלי

פסילתו המבישה של הפרופ' אומן מקבלת תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה, רק משום שהוא מחזיק בדעות אחרות, היא עוד עדות לבריונות ולסתימת הפיות של מי שרוממות זכויות האדם בגרונם, וממחישה את הצורך ביתר פלורליזם בשיח הציבורי והתקשורתי.

בימים האחרונים שנתי נודדת. עוד ועוד מעשי בריונות מכוערים נערמו על מדפי המצפון, ואנחנו נותרנו שקטים מודאגים ומבויישים. שפיכת כוס התה על ח"כ אחמד טיבי תוך השפלתו ופגיעה בכבודו, היריקות הבזויות בירושלים העתיקה על אנשי דת נוצרים, מעשי תג מחיר שפלים מצד פעילי ימין קיצוני, ועוד כהנה וכהנה.

אלא שלאחרונה היינו גם עדים לבריונות מסוג אחר – סתימת פיות. ניסיון להדיר את העמדה האחרת מהעשייה והשיח הציבורי, ניסיון מכוער לדה לגיטימציה בתוכנו. אוניברסיטת חיפה, ע"פ פרסום בהארץ, בחרה להחרים את הפרופ' ישראל אומן ולא להציגו כמועמד לקבלת תואר ד"ר לשם כבוד רק בגלל דעותיו הימניות. פסילתו המבישה בידי חבורה נאורה, לכאורה, שהרימה ידה נגד מועמדותו, רחוקה מלשמש אות ומופת לליברליזם אמיתי, ליושר, לחופש הביטוי. ענן כבד של שמאל קיצוני העיב על בחירת הועדה, ולמעשה ביד אחת הניפה על נס את דגל זכויות האדם, ובידה האחרת סתמה פיות.

בהחרמתו של הפרופ' אומן – חתן פרס נובל בכלכלה ומומחה מוביל בתחום תורת המשחקים - פגעה אוניברסיטת חיפה פגיעה אנושה בחופש הביטוי ונכשלה כישלון חרוץ במבחן האומץ והיושר האינטלקטואלי. אולי מישהו היה צריך להזכיר לאותה ועדה את דבריו המאלפים של איש חכם אחד, ג'ון סטויארט מיל, שהתנגד להגבלת חופש הביטוי והמחשבה וראה בה מכשול לאמת. אותו מיל אמר כבר לפני יותר מ-150 שנה , כי ייתכן שהעמדה שאת השמעתה מבקשים לאסור היא היא האמת, וגם, כי אין אמיתות שלמות ולכן יש לשמוע את כל מגוון הדעות מבלי להגבילן.

הפסילה המכוערת הזאת ראוי שתשמש נורת אזהרה מפני פגיעה חמורה בחופש הביטוי במסווה של נאורות מתחסדת. הרודנות הסמויה הזו יכולה להתרחב חלילה לתחומים נוספים בחיינו ולקעקע את הרעיון הדמוקרטי. לכן עלינו להוקיע אותה, לחנך וללמד את חשיבות הפלורליזם. התקרית המבישה גם ממחישה את הצורך להיאבק בכל ניסיון של הדרה מימין ומשמאל ובכל ניסיון לסתימת פיות. היא מדגישה את החשיבות בהשמעת מגוון הדעות בשיח הציבורי ובאמצעי התקשורת. 

פופוליזם עדתי

יוסי הדר

פרסום ראשון: 

23:01 ,10.08.13

 |  עדכון אחרון: 

11:40 ,14.08.13

טיפולו של לוי ב"שד העדתי" עלול לחזק סטריאוטיפים מופרכים

אי אפשר להתכחש לאפלייה הממסדית שהיתה וגם לגזענות שעדיין מבעבעת, אבל הטיפול המלאכותי שמעניק אמנון לוי בסרטו על השד העדתי, ליחסי מזרחים אשכנזים, מייצר תמונה פופוליסטית שעלולה רק לחזק את אותם סטריאוטיפים מופרכים, כאילו יש הבדל ביכולותיהם של יוצאי העדות.

נכון, היתה אפליה בישראל על רקע עדתי, אפליה שלא חלפה מן העולם. נכון היתה הסללה פושעת וניתוב תלמידים מבני יוצאי המזרח לבתי ספר מקצועיים ונחשבים פחות, ונכון עדיין קיימות דעות קדומות, והגזענות החשוכה על רקע מוצא עדיין לא נעלמה. אך כל אלה אינם סוד ולא היינו צריכים את אמנון לוי כדי שיגלה לנו את החדשות המרעישות. נכון, יש גם סטטיסטיקות המצביעות על פערים , אך אלה הולכים ומצטמצמים גם אם בקצב איטי, והם נובעים מאותה אפליה מכוערת. עם זאת , בכל זאת קרו דברים בחברה הישראלית. די להסתכל באותם אלפי בוגרים מזרחים מצליחנים המאכלסים את כל תחומי החיים והחברה בישראל.
אחד הרגעים המקוממים בסרטו של לוי, היתה הצגתה הנלעגת של קבוצת נערים מקריית מלאכי, שנועדה כנראה, לייצר את התמונה שאותה ביקש לוי לקבל מראש. תמונת הנערים שדיברו על "אשכנזים" כאילו הם טובים מהם, היתה פאתטית, מכמירה, ובעיקר מעוותת, וסיפקה ללוי את "מזרחי המחמד" החיוניים כל כך לצורכי הרייטינג לסרטו. לא ! תמונת הנערים מקריית מלאכי היא לא סטטיסטיקה. מה עם אותם עשרות אלפי נערים דור שני ושלישי ליוצאי המזרח, מצטיינים ומוכשרים שהגיעו להישגים יוצאי דופן בכל קנה מידה, ושלא עוסקים כלל במוצאם בהקשר זה. בתודעתם אין כלל הבדל בין מזרחים לאשכנזים והצגת הדברים גרמה להם עוול של ממש. חבל שקבוצה מייצגת שלהם לא היתה זו שעמדה מול מצלמתו של לוי. התמונה הפופוליסטית הזו עלולה חלילה ללבות את הסטריאוטיפים המופרכים - כאילו יש הבדל אינטלקטואלי או הבדל ביכולותיהם של מזרחים ואשכנזים - אותם סטריאוטיפים בדיוק המזינים את הגזענות. באותה הדרך אגב אפשר היה לצלם חבורת נערים אשכנזים בשכונה פריפריאלית, להלעיג גם אותם ולהגיע לאפקט דומה. לכן לוי, עיתונאי מיומן לכל הדעות , כמו גם חבורת מעודדיו בכלי התקשורת, חוטאים בהעצמה מלאכותית לשד העדתי הוותיק.

מושג מקומם נוסף שעולה תדיר בסרט הוא "התאשכנזות". לדידו של לוי, מזרחי שהצליח הוא מזרחי שהתאשכנז. אין קשקוש גדול מזה. האם מזרחי שהצליח הפך לאשכנזי, האם מגרונו החלה בוקעת לפתע היידיש? לא, הוא פשוט הפך לישראלי מודרני, כשם שהאשכנזי זנח את מנהגיו הגלותיים והפך לישראלי חדש. כך למשל מקצת האשכנזים כמו גם חלק מן המזרחים החליפו את שם משפחתם לשם ישראלי. לכל היותר אפשר לומר שהן האשכנזים שמרביתם באו ממזרח אירופה ולא ממערבה, הן המזרחים שבאו מאסיה ומצפון אפריקה, התמערבו. נכון יותר יהיה לומר שהם נעו לכיוונה של הקדמה.
שטות נוספת שמוטחת בצופי הסרט, היא כי מזרחי שהצליח, איבד למעשה את זהותו. למה ציפו בדיוק? שיוצאי המזרח ימשיכו לעטות על עצמם גלביה ולשאוב מים מן הבאר, או שיוצאי אשכנז ימשיכו להתנהל כאילו הם בכיכר השוק בשטייטל. ברור שזהותם החדשה הן של המזרחים הן של האשכנזים התעצבה בישראל המודרנית. בקרב שתי הקבוצות יש כיום מי שהצליח פחות ומי שנחשב יותר. בסופו של דבר כולנו ישראלים.
כמי שנולד בישראל להורים יוצאי לוב ואלג'יר, אני מזדהה עם כאבו של לוי, וכואב את האפליה שהיתה. אני גם מודע לרסיסי הגזענות שעדיין קיימת בחברה במוסדות ובגופים שונים. תפיסות גזעניות כאלה רק מעידות על נחיתותם המוסרית והאינטלקטואלית של מי שמחזיק בהן. עם זאת התשובה לגזענות אינה המשך העיסוק האובססיבי בשד העדתי, אלא המשך החתירה למצויינות תוך הקפדה על שוויון הזדמנויות לכל. 

המעוז האחרון

יוסי הדר |   06:43 ,17.06.13    

בעקבות המעקב אחר אזרחים בארה"ב - המעט שנותר לנו הוא מחשבה חופשית

"האדם נולד חופשי אך בכל מקום כבול הוא באזיקים" (ז'אן ז'אק רוסו)

לשווא ננסה להימלט מאימת הטכנולוגיה. הטכנולוגיה המעתירה הטובה והמיטיבה, שעשתה פלאות בחיי בני אנוש, היא גם האיום הגדול על פרטיותנו ,והיא זו העלולה ליטול מאיתנו צלם אנוש.
הפרסום כי הממשל האמריקני עוקב אחרינו גם באמצעות ענקיות האינטרנט גוגל פייסבוק ושכמותן, וההדים שעוררה חשיפתו של אדוארד סנודן איש ה-CIA לשעבר, כי ארגוני הביון האמריקנים יכולים לצותת לשיחות הטלפון שלנו, לעקוב אחרינו ברשתות החברתיות ואפילו ליירט לנו את המיילים האישיים, הוסיפו עוד קמטי דאגה על מצחנו היגע ממילא. אלא שלמרבה הפלא הארץ לא רעשה, ואמות הסיפים לא רעדו. לא שמענו את זעקתם של ארגוני זכויות האדם, מחאה ציבורית לא קמה, והמהומה התקשורתית הראשונית כבר שככה לה. הפור נפל. דווקא החשיפה הסנסציונית של סנודן ושוויון הנפש כמעט, שבא בעקבותיה מעידים כי הקרב הוכרע. נפלנו חלל ברשת שסיממה אותנו, וכעת אנחנו חשופים ללא פחות מאיום קיומי, גם אם במובן אחר מזה שלו הורגלנו.

"אל תיכנס לאינטרנט, אל תדבר בסמארטפון, או פשוט ברח לסיביר" כך התבטאו לאחרונה אנשי עסקים, פוליטיקאים ועיתונאים, תוך שהם מנידים ידם בביטול בעקבות חשיפת מימדיו של האח הגדול. הביקורת שהושמעה נראית להם מיותרת שלא לומר צדקנית. אלא שאין לאן לברוח חברים ! אפילו לאזורים הנידחים בניו זילנד נטולי קליטת האינטרנט, כבר שילחה גוגל בלוני הליום כדי לאפשר משם גלישה, ובתוך כך גם מעקב.

לאן שלא נברח ימצא אותנו האח הגדול , ויש לו דרכים משונות ונסתרות לחשוף אותנו כמעט עירום ועריה. רוסו המצוטט למעלה, אמנם לא גלש באינטרנט ולא עשה לאף אחד לייק. דבריו כוונו בעיקר נגד כבלי החברה הבלתי שוויונית ומגבלות החופש הפוליטי, אבל גם הוא, כבר לפני כשלוש מאות שנה התריע מפני הסכנות הגלומות בהתפתחות הטכנולוגית. היום אנחנו שבויים, לעיתים שלא מדעת במעגלי שעבוד. המעגל הראשון, הפנימי אם תרצו, הוא ההתמכרות. רובנו התרגלנו לטכנולוגיה ולקידמה שהיא מביאה איתה, ואיננו מוכנים לוותר על השימוש בה, גם אם הוא מצר את אופקינו והופך אותנו לצרכני מידע ולאו דווקא לצרכני ידע העומדים בפני אתגרים מחשבתיים. המעגל השני הוא השעבוד לתאגידי המדיה הדיגיטלית והמעקב שיש ביכולתם לנהל אחרינו, תוך כדי חשיפת פרטיותינו לכל דורש. המעגל השלישי הוא הממשלות, התאגידים עסקיים, וכל מי שנתונינו מצויים במאגריו, חשופים לאפשרות של שימוש לרעה.
האינטרנט לא לבד. יש לו ולנו עוד אחים גדולים. מצלמות המותקנות ברחובות, לווינים המרחפים באוויר, טכנולוגיות למעקב אחרי שיחות טלפון, איכון ואיתור מחזיקי טלפון, בעלי רכבים וכיו"ב, מאגרים ביומטריים ועוד כהנה וכהנה. הוא שאמרנו הקרב הוכרע, והצעדים שאנחנו מנסים כעת לעשות כדי להציל ולו במעט את פרטיותנו, הם טיפה בים, קרב מאסף. הסיבה למפלה הקשה היא לא רק הויתור בשל הצורך האמיתי בביטחון כדי להתמודד עם הטרור הרצחני, אלא האדישות. המחט התת עורית שהוחדרה בנו עם פריצתם של אמצעי תקשורת ההמונים, רק הלכה והגדילה את אחיזתה בחושינו עם בוא האינטרנט והטכנולוגיות המתקדמות, הרדימה אותנו , סימאה את עינינו. אנחנו משולים כעת לסהרורים שאינם חשים בסכנה, ועוד פותחים לרווחה את שערי העיר לכניסתם המאסיבית של המשעבדים החדשים.

כאן המקום להעיר בלי שמץ של ציניות כי באינטרנט ובטכנולוגיות המתקדמות גלומים יתרונות רבים ששיפרו היבטים רבים בחיינו ופתחו בפנינו אפשרויות רבות , אבל כל זה חייב להיעשות תחת מגבלות נוקשות, והימנעות מפגיעה בחירויות הפרט. ובכלל, מי אמר שקידמה היא רק טכנולוגיה , קידמה היא גם ערכים. חירות, יושר, אהבת החוכמה ושאיפה לצדק גם הן קידמה .

כעת נדמה כי בתהליך אבולוציוני מהיר למדי אנחנו כבר עושים דרכנו בתוך הקוראלס הדיגיטלי. אז מה יהיה בסופנו? המשך ישיר ומעורר פלצות לאח הגדול של אורוול ב-"1984" , הוא משטרת המחשבות. "אני חושב משמע אני קיים" אמר פעם דקארט. מצמרר לדמיין מה יקרה אם מישהו אחר יחשוב במקומנו, או חלילה יקרא את מחשבותינו. כבר היום מפותחות טכנולוגיות כאלה ואחרות בכיוון הזה . זהו כבר איום קיומי , ואם חלילה נפסיד גם בקרב הזה, ייפול המעוז האחרון ואנחנו נאבד כל צלם אנוש.

מקרה דנקנר - על אדונים ומשרתים

יוסי הדר |   20:08 ,20.04.13    

אנחנו נמשיך לשלם את המשכנתא ולהיאנק תחת עול ההלוואות המכביד; לנוחי ועמינח הייאוש תמיד יהיה יותר נוח

העסקה המגונה שנרקמה במחשכים בין רקפת רוסק עמינח לנוחי דנקנר למחיקת חובו של דנקנר בהיקף של לא פחות ממאה וחמישים מיליוני שקלים, לא הפתיעה במיוחד, כמו שהוכיחה שוב את מה שרובנו יודעים : גם בישראל 2013 יש אדונים ויש משרתים. ויובהר מיד, איני מתכוון להטיף חלילה לשוויון כלכלי המנוגד מטבעו לחירות הבסיסית, אלא שיש לתת את הדעת לתחרות הוגנת. התחרות רצויה, ויש להמשיך ולטפחה כל העת , אך עם זאת יש לשאוף כי בהישמע יריית הפתיחה, יזנקו כולם מאותו קו הזינוק עד כמה שניתן, ובמילים אחרות - שוויון הזדמנויות, בלא אפליה, לא גלויה, ולא סמויה ומובנית.

לאזרח במדינה הדמוקרטית המחויב לפעול למען הכלל, ראוי שתינתן לפחות הזדמנות שווה כאשר הוא מבקש לקדם עצמו ולשגשג, וכן, גם כאשר הוא מבקש ליטול הלוואה. לאזרח המחויב לשלם מיסים ולשרת בצבא, מגיע בדין שוויון בפני החוק. נכון לכתיבת שורות אלה כבר דווח על ביטול העסקה, אלא שלענייננו ביטול זה בטל בשישים, משום שלעת עתה לא נראה כי יש שינוי של ממש בשיטה הנפסדת של תספורות מכל הסוגים , של בעלי אגרות חוב או של הבנקים.

אהבתי את הטרמינולוגיה של רוסק עמינח וחבריה הבנקאים מדושני העונג. "חוב אבוד" כך כינו את חובה של חברת גנדן לבנק לאומי. האזרח הקטן הנאנק תחת עול המשכנתא, המתקשה לפרנס את ילדיו ולחיות בכבוד, זה הנוטל הלוואות לכיסוי המינוס האימתני, אפילו לא חשב על הפטנט הזה. בסה"כ ביקש הקלה, פריסה נוחה לחוב של כמה אלפי שקלים, מעט חמלה, אך ללא הועיל . מנהלי הבנקים האטומים זרקו אותו באכזריות אין קץ לרחוב הקר אבל וחפוי ראש, מושפל . את חובו לא הגדירו כ"חוב אבוד", אבל את משפחתו הפכו למשפחה אבודה. המדהים והמקומם הוא, שאלה המזדרזים לעקל ולהחרים את רכושם של הנדכאים, כלל לא העלו על דעתם חלילה, לחלט את ביתם או מטוסם הפרטי של הטייקונים, אלא מיהרו להכריז כי מדובר ב"חוב אבוד".

לכן כל אלה המדברים גבוהה גבוהה על שוויון בפני החוק, שלא לומר על שוויון הזדמנויות, רק זורים חול בעיני הציבור, ומפיצים בליל סיסמאות נבובות וריקות מתוכן. מקרה דנקנר מעלה הרהורים נוגים על הדמוקרטיה הליברלית האמיתית, ומחשבות מדאיגות על קיומה של אוליגרכיה כלכלית. לדאבוננו זה קורה לא רק בכלכלה. גם מערכת המשפט בישראל אינה שוויונית, וחוטאת פעמים רבות בעיוות דין משווע, בפרט כאשר אלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם מתקשים להיאבק בדורסנות המתלהמת של מי ששלטון החוק בגרונם, ואינם יכולים לשכור עורכי דין בכירים יקרים ומקושרים. הוא הדין גם בנוגע למערכת הפוליטית שבה רק מי שהממון בידו יכול להיבחר בפריימריז במפלגות. אין כאן באמת שוויון בפני החוק, ואין כאן באמת שוויון הזדמנויות. גם אם נהיה נבונים וחכמים יותר מאותם אדונים, גם אם נדע טוב יותר את התורה, מבלי חתירה לשוויון הזדמנויות, לא נוכל לתרגם באמת את יכולותינו.

מקרה דנקנר שב ומזכיר לנו את האמת המרה על אדונים ומשרתים, על בעלי הון ובכירי ממסד שחברו אליהם, ועל מעמד חוטבי העצים ושואבי המים. גם אם נמשיך להשתעשע באייפון ובאייפד , לערוך מסע קניות בקניון השופע, ואפילו לנסוע במכונית פועלים חדשה, יהיה זה לכל היותר, הלחם והשעשועים שהעניקו לנו בטוב ליבם אותם אדונים. אנחנו נמשיך לשלם את המשכנתא ולהיאנק תחת עול ההלוואות המכביד, לנוחי ועמינח הייאוש תמיד יהיה יותר נוח.